<h1>פסקי או"ז — בכורות</h1>
<h2>דף ח:</h2>
נאמן הכהן לומר "הראיתי בכור זה לחכם ואמר לי שמום קבוע הוא" ושוחטו, ובלבד שיהו לו עדים שלא הטיל בו מום. ונאמן הכהן לומר "בכור זה נתן לי ישראל עם מומו". ונאמן ישראל לומר "בכור זה נתתי לכהן במומו", ואפילו היה הטלה קטן והגדיל ברשות הכהן אחר שנתנו לו. אין רואין בכור לישראל אא"כ כהן עמו. ואי ליכא כהן בעיר ושומרו כל זמנו, כדפרישית לעיל, רואין לו אע"ג דליכא כהן.
עד כמה חייב ישראל ליטפל בבכור, בבהמה גסה חמשים יום, ובדקה שלשה חדשים, דקיימא לן כרבי יוסי אפילו במקום רבים, דנימוקו עמו, אי לאו דפסי' תלמודא דאין הלכה כמותו. אחר הזמן הזה לא רצה כהן לקבלו לא כפינן ליה. אמר לו הכהן תוך הזמן הזה "תנהו לי" לא יתננו לו. הכהנים והלויים והעניים המסייעים בבית הרועים כדי שיתנו להם בכורות ובבית הגרנות ובבית הטבחים אין נותנין להם תרומות ומעשרות בשכרן.
<h2>דף כד.</h2>
כששחט בכור בעל מום מותר להפשיטו דרך הרגליים כל העור שלם ולעשות ממנו מפוח לנפחים או למוכרי דבש או לכל עניני תשמיש שירצה.
